פסק-דין בתיק ת"א 45307-09-12

תביעת שיבוב בסך של 62,566 ש"ח לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] בגין גמלאות ששילם התובע לגב' נעמי קלוש בעטיו של אירוע מיום 29.9.2005 (להלן הנפגעת ו האירוע).

א.   ההליך והצדדים לו

1.   התובע (להלן גם המל"ל) הכיר בתביעתה של הנפגעת, ילידת 1948, על-פיה נחבלה הנפגעת ביום 29.9.2005 בשעת ערב עת עשתה דרכה ממקום עבודתה בבנק דיסקונט בנתניה אל רכבה, וקבע כי האירוע מהווה תאונת עבודה.

2.   בעקבות האירוע שילם המל"ל לנפגעת דמי פגיעה בגין תקופת העדרותה מעבודתה לאחר האירוע למשך ששים יום, שהוכרה כתקופת אי-כושר לעבודה בעטיו [ ת/1]. אין טענה לנכות שנגרמה לנפגעת באירוע; על כן לא שולמו או ישולמו לה תגמולי מל"ל מעבר לסכום שעליו נסבה התובענה - 62,566 ש"ח נכון ליום 23.9.2012 (להלן סכום הגמלאות).

3.   לטענת התובע התרחש האירוע בו נגרמה פגיעתה של הנפגעת בעת שהיא נתקלה באבני שפה ואבני מדרכה משובשות או חסרות, מעדה כתוצאה מכך ונפגעה בקרסולה הימני. נטען כי האירוע נגרם מחמת רשלנות של נתבעת 1 (להלן העירייה) אשר נושאת באחריות לבטיחות המשתמשים ברחובותיה, כבישיה ומדרכותיה. נתבעת 2 העניקה כיסוי ביטוחי לחבותה של העירייה כלפי צד שלישי כדוגמת הנפגעת בתקופה הרלוונטית לאירוע. 

4.   המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת החבות; בתוך כך טענו הנתבעות כי התובע לא הרים את הנטל ולא הראה שפגיעתה של הנפגעת נגרמה באופן הנטען וממילא לא הוכח כי הפגיעה נגרמה מחמת רשלנות של העירייה. לחלופין נטען כי ככל שתתקבל התביעה, יש להפחית מסכומה בשל אשם תורם של הנפגעת [עמ' 7 לפרוטוקול ש' 28-20].  

5.   מטעם התובע העידו הנפגעת ובעלה, מר בן ציון קלוש; עוד הוגשה תעודת עובד ציבור על-אודות סכום הגמלאות ששילם המל"ל לנפגעת בעטיו של האירוע - סכום ששיעורו ותשלומו אינם במחלוקת [ ת/1]. עדויות הנפגעת ובעלה נשמעו על-פה מבלי שקדמה לכך הגשת עדות ראשית בתצהירים. הנתבעות הסתפקו בהעמדת עדיו של התובע לחקירה ולא הביאו עדים מטעמם. ההפניות להלן הן לפרוטוקול זולת אם צוין אחרת.

ב.   דיון והכרעה

1. בכל הקשור לקרות האירוע ונסיבותיו התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו הראיה. על התובע להרים את הנטל ולשכנע שפגיעתה של הנפגעת התרחשה מחמת רשלנות של העירייה. לא כל מעידה של אדם ברחובה של עיר כרוך מניה וביה ברשלנות מצד הרשות המקומית בתחזוקת המרחב הציבורי. על התובע להראות שהנפגעת נחבלה בשל מפגע שחובת מניעתו הייתה מונחת לפתחה של העירייה ושהימנעות העירייה למלא אחר חובתה יצרה סיכון בלתי-סביר שהתממש באירוע, לפי אמות המידה שנקבעו לכך בפסיקה [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א (מח' י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן (1998)].

2. גרסתה של הנפגעת הייתה כי בתאריך 29.9.2005 נסגר סניף הבנק בו עבדה אז בשעה 18:30, כדרכה היא נשארה במקום עם עובדים אחרים כדי 'לסגור את יום העבודה' עד שעה 19:30 לערך ואז יצאה מהבנק לרכבה שחנה בהמשך הרחוב - רחוב שמואל הנציב בנתניה. כאשר ביקשה לחצות את הכביש אל מכוניתה שחנתה לצד המדרכה הנגדית מעדה רגלה בבור. בלשונה: " [...] איך שראיתי את האוטו באתי לחצות מצד אחד לכיוון האוטו ולא ראיתי שהיה בור שם למטה שאיך שעברתי שמעתי קנק ברגל, ממש קנק חזק וחשבתי שמשהו.. לא חשבתי שקרה לי משהו. נכנסתי לאוטו" [עמ' 4 ש' 14-12].

רגלה הימנית של הנפגעת נחבלה באירוע. במהלך הלילה סבלה הנפגעת כאבים וניסתה לטפל ברגל בחבישה וקרח. בבוקר המחרת, לאחר שהרגל התנפחה והנפגעת לא יכלה לדרוך עליה, פנתה לקבלת טיפול רפואי - או אז אובחן שבר ברגלה והיא הושמה בגבס [עמ' 6 ש' 17-12; לתיעוד הרפואי ר' ת/3]. כאמור, הנזק כשהוא לעצמו אינו במחלוקת, להבדיל מסיבתו.

3. עיקר טענתן של הנתבעות הייתה כי עדות הנפגעת היא עדות יחידה שאין לה סיוע ושאינה ראויה לאמון, באופן שמצדיק את דחיית התביעה. בתוך כך הטעימו שבתיעוד הרפואי שנסב על הפגיעה, כמו גם בתביעת הנפגעת למל"ל, נזכר אירוע מעידה במדרכה; בה בעת לא נזכר בור או מפגע אחר שקשור באיזה שהוא אופן בעירייה ושילמד כי מעידתה של הנפגעת ארעה  מחמת רשלנות של הרשות המקומית.

4. הודעת הנפגעת למל"ל על פגיעתה בעבודה נחתמה בידי מעסיקה בתאריך 25.12.2005, לאחר שהנפגעת נעדרה מעבודתה מיום 30.9.2005 עד יום 28.11.2005; ההודעה התקבלה במל"ל בתאריך 28.12.2005 [ ת/1]. כך תיארה הנפגעת את האירוע במקום המתאים לכך בטופס ההודעה לתובע: " יצאתי מהסניף בערך בשעה 19:35 לכיון האוטו, אותו החניתי ברח' שמואל הנציב בנתניה. כאשר רציתי לחצות את הכביש לכיון המכונית, מעדתי במדרכה ורגלי הימנית התקפלה והרגשתי כאב עז בקרסול רגל ימין". במסמך הרפואי הראשון שנערך למחרת האירוע הוא תואר כך: " אתמול בדרך מעבודה עקמה את רגל ימין/נית". במסמך רפואי נוסף מיום 2.10.2005 צוין, כסיבת ההפניה לקבלת טיפול רפואי: " חבלה סיבובית בקרסול ימין מלפני 3 ימים" [חלק מ- ת/3]. 

הנתבעות הטעימו שתוכן התיעוד הרפואי אינו מתיישב עם גרסת הנפגעת לפיה מסרה לרופא הראשון שטיפל בה את פרטי האירוע בו נחבלה, וכי כך עשתה גם ביחס לרופא האורתופד שטיפל בה בהמשך; חזקה על הרופאים שהיו מציינים בכתובים שהנפגעת מעדה בבור, אילו אכן נאמרו הדברים [עמ' 9 ש' 15 עד עמ' 10 ש' 1]. עוד הדגישו שיש לדחות את גרסת הנפגעת על-אודות נסיבות האירוע וסיבת חבלתה בשים לב לכך שהיא עצמה הצהירה שבתביעתה למל"ל ציינה בדיוק מה קרה, לרבות את דבר קיומו של בור בכביש ושבר במדרכה - אלא שאין לכך זכר בגוף התביעה למל"ל [עמ' 10 ש' 15 עד עמ' 11 ש' 1, עמ' 13 ש' 13-6].

5. אכן, קיים פער בין גרסת הנפגעת על-אודות נסיבות פגיעתה - ובין טענתה כי מסרה תיאור של הפגיעה לרופאים שטיפלו בה ואף תיעדה אותו בתביעתה למל"ל - לבין הנחזה מתוכן התביעה והתיעוד הרפואי. אין ספק שנפגע בעבודה צריך לתאר בתביעתו המוגשת למל"ל את כל פרטי האירוע בו נחבל; בעניין זה איני מקבלת את טענת התובע כי עיקר עניינו בשאלה אם מדובר באירוע שעונה להגדרת 'תאונת עבודה', בעוד שנסיבות האירוע האחרות שאינן קשורות לסיווג האירוע - חשיבותן פחותה. תפקידו של המל"ל אינו מתמצה בבדיקה ואישור של תביעות המוגשות לו בידי נפגעים בעבודה ובתשלום גמלאות להם אלא חל גם על הגשת תביעות שיבוב כזו שלפני. לתיאור שלם ומדוקדק של פרטי האירוע בתביעה המוגשת למל"ל נודעת חשיבות, מבחינת התובע, לצרכי בירור זכאותו לשיפוי מצד שלישי - ובעניין זה חי התובע בראש ובראשונה מפי הנפגע.

יחד עם זאת אין מקום לקבוע שעדות הנפגעת הייתה עדות יחידה מטעם התובע, כהגדרתה בסעיף 54(3) לפקודת הראיות. הוראה זו, עניינה בעדות של אדם שמעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקראו להעיד. הגדרה זו איננה מתקיימת בנפגעת: האירוע לא הסב לה נכות והיא אינה זכאית לתגמולי מל"ל לעתיד לבוא; זכויותיה כלפי התובע בגינו של האירוע מוצו בתשלום הסכום שעליו נסב ההליך. בציר יחסיה של הנפגעת עם המל"ל די בכך שהיא נפגעה בדרכה מהעבודה לביתה על-מנת שתקום זכותה לסכום הגמלאות ששולם לה; בין אם ימצא שנחבלה מחמת רשלנותה של העירייה ובין אם לאו, לא תהא לכך נפקות באשר לזכויותיה כלפי התובע. ודוק: הנתבעות אינן חולקות על הנזק, קרי על עצם הפגיעה ברגלה של הנפגעת; טענתן היא כי הפגיעה ארעה בנסיבות שלעירייה אין דבר וחצי דבר עמן. בכל הקשור לשאלה אם בית-המשפט יאמץ בסופו של יום את גרסתה, מעמדה של הנפגעת הוא כמעמד כל עד רגיל; לדחיית גרסתה לא תהא השלכה על זכויותיה וחובותיה כלפי התובע.

למעלה מן הצורך, בשל הפער בין עדות הנפגעת על-פה לבין תיאורו של האירוע בכתובים, קרי, בתביעתה למל"ל ובתיעוד הרפואי - אימצתי את ההנחיה הגלומה ברישא של סעיף 54 לפקודת הראיות לצרכי הדיון בראיות והערכתן.      

6. בטרם אדון בעדות הנפגעת אדרש לטענת התובע כי יש ללמוד על חבות של העירייה לאירוע מכך שהעירייה פיצתה את הנפגעת בעטיו בתשלום 15,000 ש"ח. להוכחת התשלום ונסיבותיו הוגש כתב קבלה ויתור ושחרור נושא תאריך 16.2.2007 [ ת/4]. הנתבעות עמדו על כך שסכום זה שולם לנפגעת בפשרה, מחוץ לכתלי בית-המשפט וללא הודאה בחבות, אף מבלי שננקט נגד העירייה הליך משפטי, וגרסו שאין להסיק מכך דבר וחצי דבר לצרכי ההליך דנן.

הדין עם הנתבעות. מן המסמך שהוצג עולה שהעירייה נאותה לפצות את הנפגעת בתשלום סך של 15,000 ש"ח באמצעות המבטחת שלה, אריה חברה לביטוח בע"מ, " [...] מבלי שהדבר יתפרש כהודאה באחריות כלשהי של המבטחת ו/או המבוטח ו/או עובדיו, ו/או מורשיו ו/או סוכניו ו/או הבאים מכוחם". תנאי זה הוא מעיקרי ההסכם בין העירייה לנפגעת שעל-יסודו שולם לנפגעת הסכום האמור ויש ליתן לו את מלוא המשקל והמשמעות. הוא חוסם דרכו של התובע להישמע בטענה שיש לייחס לתשלום האמור נפקות בהוכחת חבותה של העירייה לאירוע. תשלום זה אינו מסייע אפוא לתובע בהרמת הנטל בכל הקשור לטיבו ונסיבותיו הממשיים של האירוע והוא נטול כל ערך ומשקל במונחים ראייתיים. כל תוצאה אחרת תסב פגיעה קשה למוסד הפשרה שערכו הציבורי רב, אף תסכל למפרע את הציפייה הלגיטימית שעל-יסודה הסכימה העירייה לפצות את הנפגעת בסכום-מה אף מבלי שחויבה לכך בהכרעה שיפוטית. לתוצאה כזו אין כל מקום.